5. ירדתי למקלט עם בועות סבון ונתתי לפחות ל-2 הורים (או אמא ואחות גדולה) כמה דקות של שקט בזמן שהעסקתי את הילדים.
6. הספקתי לעשות בדיקת דם בבוקר וכן איפשרתי לאבו-גיזרת זמן לישון בזמן שאני מג'נגלת את הגיזרת ועובדת.
7. הטענתי את שעון הכושר.
נקודות חיוביות לעצמי היום:
1. הספקתי לעבוד ולהוריד עוד דבר מתיבת הדוא"ל שנשאר פתוח מתקופת האשפוז.
2. אמנם הייתי חסרת סבלנות אבל עדיין לא צעקתי על הגיזרת. כן התכרבלתי איתה במיטה ושיחקתי איתה.
3. חתכתי עם הגיזרת ירקות לארוחת צהרים.
4. הזמנתי ללייקה שימורים וחטיפים, מה שהייתי צריכה לעשות לפני שבוע.
#faithinhumanityrestored
אני לא מתחברת לנושא הדת או התפילה, אבל מודה שממש נחמד לי שזרים מוחלטים במדינה רחוקה מקווים ומקדישים זמן מחשבה לכך שיהיה לנו טוב יותר
הכי לגיטימי!!!
מגיע לך שגם לך יכינו פנקייקים.
תודה. 🧡
תודה. 🧡
וואי, איזה שרירי ליבה מטורפים יש לך, שאת מסוגלת לעשות את כל זה.
שנחזור בערב לממ"ד של ההורים של אבו-גיזרת.
ההצהרות הסותרות של טראמפ קצת מעודדות אותי, למרבה הפלא, כי זה גורם לי לראות אור בקצה המנהרה הנוכחית.
נקווה שזה לא רכבת.
הלכתי לבדיקת דם בשכונה, בתקווה להפסיק עם הזריקות.
הגיזרת נשארה אצל הסבים, ואבו-גיזרת חזר הביתה לפנות בוקר כי לא הצליח לישון אצל ההורים שלו.
בלו"ז להיום: כנראה די הרבה המתנה לבדיקת הדם כי הקדמתי ב-20 דקות, איסוף הבנות ונסיעה הביתה, ג׳ינגול של הגיזרת והעבודה ואני מהמרת על לפחות 2 ירידות למקלט לפני
החזיקה אצלכם? בת 3.5 ניסתה פעמיים וזה היה 30 דקות במאמץ.
מישהו שניסה לנחם אותי אמר שהמלחמה תיגמר עד פסח בגלל שהממשלה לא יכולה להרשות לעצמה שאנשים לא יוכלו להגיע לבתים בחגים, והדוסים יעשו על זה מהומות. אז בתקווה אולי בכל זאת יהיה לך בייביסיטר.
אותו דבר אצלנו, ברמה שכבר הופצה הודעה מטעם העירייה שהפיצוצים היו רחוקים וזה לא פאשלה שלהם.
זה דווקא זמן מעולה לברוח...
הרופאה אמרה שחייבים להוציא במיידי?
בדרך כלל, כן.
סליחה, אצלי כל פעם הייתה רק שני לילות, אז את באחוזים שונים ממני.
וזה נורא מבאס להתאשפז ולהיות בבית חולים, במיוחד שיש בזה בהיבט מניעתי ומשהו שכרגע בכלל לא מציק לך וחלק מהמוח שלך לא מבין למה לעזאזל מציקים לך!
ובוא ננסה את זה מהצד שלו, כשהוא בכאבים ולא ישן כל הלילה ובקושי מתפקד, ואני הולכת לשבת במקום אחר ומשאירה את הילדה מאחור?
כי אני בטוחה שאני אקבל את זה בראש איכשהו.
מה אם הוא היה חבר שלך, מנקודת המבט הזו?
אוי, רוני. 🫂🧡
נו שוין.
ננוח בקבר. 🧡
אתמול הוא לקח אותה להורים לכמה שעות, וחוץ מלעבוד, ניקיתי את הבית וזרקתי אשפה וסידרתי.
ואחרי שעות העבודה נשכבתי על הספה וראיתי טלוויזיה. נשמתי. זהו.
הגנטיקה הפולנית הזו של רגשות אשם על זה שאני נושמת... אי אפשר להמשיך ככה. במיוחד לא עכשיו.
נכון. וחוץ מלהתקלח ולשבת מול הטלוויזיה, באמת עבדתי. אז למה אני מרגישה אשמה וחסרת אחריות?
ואולי אלה פשוט רגשות אשם, כי אני אמורה להיות אמא ומפרנסת ואם סוף סוף שקט לי בתקופה הזו, אני פשוט מרגישה אשמה?
האם אני בחרדה בגלל המלחמה, או בגלל שאני יושבת ועובדת בבית, והשארתי את אבו-גיזרת בבית הוריו עם הגיזרת ואני חוששת איזה פאסיב אגרסיב אני אחטוף בנושא כשאשוב?
הבה נצפה.
זה פשוט מטורף כמה שכל הדבר הזה מסריח.
ברמה הבריאותית, לא לקחתי משככי כאבים מאז לפני הסופ"ש, ואפילו הצלחתי לשוחח עם רופאת המשפחה כדי לקבל אישור מחלה, הפניה להמטולוג ובדיקות דם כדי להחליט אם אפשר להפסיק להזריק נוגדי קרישה פעמיים ביום.
לאור העובדה שתורים להמטולוגים (ועוד בפאקינג בית שמש) הם לעוד 3 חודשים, מן הסתם לא אחכה לתשובה עד אז.
זה כמו שבקבוצה של העבודה שאלו אם כולם בסדר, ואמרתי "תגדירו בסדר".
הכל מאוד יחסי, וככה אנחנו שורדים, אחרת אולי היינו חושבים שלהתקיים במדינה שנכנסת למבצע צבאי תחת הפגזות כל חצי שנה זה קצת מטורלל ולא דרך לחיות.
לכו על זה.
אם הייתה כאן אופציה לסקר, אני בטוחה שכל העוקבים הישראלים היו אומרים לך ליהנות מהחיים ושאוהבים אותך.
הבטחה, מאת חנוך לוין.
מבינה?!
מה זה "נורמלי", בעצם?
מחזיקה לך אצבעות לתגובה שלא תפגע.
