בלאגן מנצנץ

יום האישה שמח לי,
הייתי כרגיל עמוסה עד מעל הראש היום, והנעליים שהזמנתי עם הנחת יום האישה הגיעו בדיוק הבוקר. יאיי.

הצמר בידיי.

האוקסימורון הכי גדול בתקופה הזאת:
"הכל בסדר/הכל טוב"

מסיימים התראה ללא אזעקה במקלט, אני נשארת עם הילדים, הוא חוזר לדירה.
הוא: צריכה משהו?
אני: כן, אבל חנות הצמר בטח לא עובדת גם לילות למרות שמלחמה.

אני במרחק כפסע מלסיים את הפרויקט סריגה שהשקעתי בו את כל זמן המקלטים שלי, ונגמר לי אחד הצבעים הקריטים.

מחר נקפוץ לחנות היצירה לסחור בצמרים.

לא שווה את הזעם.
אני יודעת מי אני ומה חלקי, ואני לא אצמצם את הצרכים שלי.

היום התעוררתי אחרי כלום שעות שינה,
הייתי אמא אחראית ומפעילה,
עבדתי ותמכתי רגשית ומקצועית בעובדים שלי,
העברתי פעילות בינגו מלחמה כדי להקליל ולעודד לדבר בקרב עובדים,
ניקיתי ושטפתי את המקלט של הבניין, כי ג'יפה,
נתתי יחס אחד על אחד לילדים, ואכלתי מאוזן.
אז כמובן שתיגמר לי השינה אחרי שעתיים ואזעקה.

אם אני גורמת להורים נוספים לחשוב שזה פיתרון אפשרי, זה הופך אותי למשפיענית מקלט?

"הלילה אנחנו ישנים בבית, כל אחד במיטה הנוחה שלו"

זיכרונות אופטימיים, מרצפת המקלט.

והלילה סיכמנו שרק אם תהיה אזעקה שניה נישאר במקלט, כי לאמא הלך הגב ויש גבול לכמה אני יכולה לתפקד בתור הורה 1 בלי שינה טובה.
כולם בנתיים ישנים היטב אחרי שחזרנו, חוץ ממני שדרוכה להחריד.

היום שמרתי על תזונה מאוזנת** כל היום, ללא נשנושים מיותרים.
ואפילו הייתי אמא פעילה ולקחתי ילדים לפגוש חברים בגינה, ולעשות ציורי פנים, ולהתמודד בקול עם אזעקה כשאנחנו שם.

**אפרופו עם נוטלה זה ארוחה לגיטימית. לא?

אני אמא עייפה שהילדים שלה יאשימו אותה בהרבה טראומות כשיהיו גדולים, אבל לא בטראומת מלחמה בתקווה.

עוד לילה על רצפת המקלט, כי אני מעדיפה להיות פה עם הילדים מאשר לעבור באמצע הלילה שוב ושוב.
אני אמא טובה או סתם עצלנית?

מישהו בעבודה ממש הופתע לשמוע שאני לא יחידנית.

למה. אנשים. מרגישים. צורך. לשבת. איתי. כשאני. יושבת. לאכול. לבד.

האומנות העדינה של לנסות ולהיות יצור מועיל ובעל ערך בעולם המחורבן הזה.

אני רוצה את הפרימט שמאחוריו.

ועכשיו נלך לנקות את האיפור, להמשיך לשנוא את עצמי, ולנסות לישון.

אז הייתי בחתונה, והכרתי אנשים מעניינים, והם ממש שמחו להכיר אותי, ומישהו אפילו ממש התחיל איתי והתבאס לשמוע שאני נשואה
ואני עדיין ממש שונאת את עצמי ומרגישה בודדה.

גדר אנושית שהייתה על המסילה?

רק אני והפצעון באף שלי
טו דו טו דו טו דו דו טו דו טו טו דו.

בין הזקנות הטרחניות מימיני, שדאגו להתנשא על כולם למרות שהן יושבות בכרטיסים הכי זולים, והזקן משמאלי שניסה ליצור שיחה מספר פעמים,
ישבתי רוב הקונצרט בקצה מושבי בהנאה ורקדתי לי לפי הקצב.

כן הייתי צריכה לרוץ כי היה עמוס וחניה רחוקה והיית אופטימית מראש, אבל המקום מעולה.

כמו כן, חתיכת חוויה מדהימה.

היתרון שלי על שאר הזקנים בקונצרט של הפילהרמונית?
אני יכולה להתאפק למשך כל השעה וחצי של הקונצרט, כולל הפסקה.

כן, אני יצור מרושע.

החלק האהוב עלי ברציף הרכבת.

אין כמו להתעורר ליום חדש אחרי אירוע טראומתי מטלטל אתמול, ועדיין לא החלטתי אם אני רוצה להתפוצץ על העולם או להסתכל על הכל בהודיה וחיוך.

בת הנוער בסופר נפגעה אישית מההתעקשות שלי על זה המחיר בקופה גבוהה ב2 שקלים מהמחיר על המדבקה והיא צריכה לחייב אותי נכון.
אין לי אפילו כוח להסביר לה שזה הבסיס לעתיד כלכלי יציב שיכול לכלכל בית למשך תקופה ארוכה עם מפרנסת אחת רק.

אפשר שוגר דדי שיקנה לי כרטיס לקונצרט הפילהרמונית שמעניין אותי וככה לא אצטרך להרגיש רגשות אשמה על הכסף שאני משקיעה בעצמי?

אני שמחה מידי היום.
תוהה מתי המציאות תסטור לי חזק בפנים.