אבל הוא באמת גם קומדיה!
21.11.2025 07:15
👍 1
🔁 0
💬 0
📌 0
אבל הוא באמת גם קומדיה!
מזכיר שכל משבר הוא הזדמנות עסקית
פיסת המדיה שציטטתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי:
www.youtube.com/watch?v=RGJG...
אחרי כמה האזנות ל"הפחד מהריק", ולאורו של "הגל השני", יש לי תובנה חצי-מגובשת: יש משהו שרועי ריק עושה יותר טוב מכל יוצר במוזיקה הישראלית, ומעולם בכלל לא חשבתי עליו באופן מודע כמאזין, וזה ללכוד בתוצר הסופי תחושה של "משחקיות". זה הופך את החותם שלו למאוד ברור ומאוד בלתי נראה באותו זמן.
אני רואה שהרבה מכם מוטרדים בימים האחרונים מהשאלה "מה יגידו הנכדים שלנו", אז הרשו לי לנסות להרגיע: ממש לא בטוח שהנכדים שלכם יהיו כזה להיט.
אבל לזכותה של הרשת החברתית הזאת יאמר, שלפי שעה אין פה את הסוג המעצבן ביותר של תרומה לדיון הפוליטי: "שאלתי את צ'אט ג'יפיטי מה הם התרחישים האפשריים - שימו לב לתשובתו:".
הסטואיות הקפטן-ספוקית המשועשעת שאנשים מהגגים בה כאן על הפחדים של בני עמם (גם הפחד הכללי מתכנית-על של איראן להשמיד את ישראל, וגם הפחד הדי מובן שפשוט יפול לך טיל על הראש) מעוררת בי סלידה גופנית. העיקר אחר-כך הם יכתבו אלף פעם על הדיסוננס וההדחקה של הציבור הישראלי.
כמה בודד להיות היחיד בבלוסקיי שלא מקבל דיווח ישיר מהאייטולה בעצמו על מצבה של תכנית הגרעין האיראנית ויעדיה.
העשור הלא נכון להיגמל בו מהסנפת דבק
קומדיית טראש קצרה שהיא התרופה להנגאובר של מוצאי יום ירושלים
שניה מנסה משהו: אשמח שתסתיים המלחמה
מטרות נעלות, מה אני אגיד
טה-דה!
אני מבין שהנראטיבים שאני צריך לבחור ביניהם הם או "ניקוד באירוויזיון הוא כלי סטטיסטי נאמן לבחינת היחס של אזרחי אירופה כלפי מדיניות ישראל בעזה" או "היהודים נטמעו בעורמה בכל רחבי היבשת כדי לתמרן אותה בעזרת כספם המלוכלך"
יפה מאוד ולחלוטין לא עושה חשק לדחוף מזלג לעין
מחזמר ענק. הטייק הלוהט שלי - שאני כנראה מאוד בודד באחיזתי בו - הוא ש"בלו" מתעלה על התחליף שלו. אני מרגיש שהשיר החדש מאכיל יותר מדי בכפית את הקהל, על חשבון נאמנות לנקודת המבט של הדמויות. השיר המקורי נכתב והולחן מהפרספקטיבה של נערים מטומטמים מהאייטיז, והקהל נדרש להיות יותר חכם ורגיש מהם.
וזו גם התחושה שמכה בי כשאני מאזין לפודקאסט החדש עליהם. זה אדיר שכאן הקדישו משאבים לסיקור סוחף ומעמיק של להקה, פשוט כי היצירה העברית חשובה. אבל ההאזנה מעוררת גם את המחשבה המעציבה כמה מלבב היה פה, אם היה יותר רווח לראות ביצירה העברית משהו שיש להוקיר, במקום משהו שחייבים לאלף ולייבש ולרדות בו בלי סוף.
להאזין לטיפקס זה מסוכן, כי זו פתיחה לא מבוקרת של שסתום האמפתיה, ומפחיד מאוד להיות כל-כך פגיע. הם מוצאים יופי בתרבות שלנו שהוא לא אידיאל להשיג בעתיד, לא נוסטלגיה, לא שקר רומנטי, אלא יופי עקום וחלקי של ההווה. וכשזוכרים כמה יופי יש במקום הזה - על תרבותו ואנשיו ויומיומו - כואב יותר להביט בג'יפה שיש בו.
נסיון יפה, אבל כבר ראיתי את "דה סאבסטאנס" ואני יודע לאן זה הולך
לא יודע
ביליתי את שנות העשרים שלי בתחושה שאני לעולם לא אהיה מספיק שמאלני עבור האישור של אורטל בן דיין (כלומר, בתוך הראש שלי. אין לה מושג שאני קיים), ועכשיו אני מרגיש שאני לעולם לא אהיה פטריוטי מספיק. איזה באסה שבתחילת המלחמה הייתי כל-כך המום שפספסתי את השעתיים היחידות בהיסטוריה שבהן העמדות שלנו הסתנכרנו.
כמו כל אירוע בהווה הדוחה שלנו, שמעתי על ההצדעה של אילון דרך הביקורת על הביקורת על הבדיחה על הדעה הנגדית לדעה על הסקרינשוט.
בעודי מפלס את דרכי לעבר הסרטון המקורי, הימרתי שזו מחווה מגושמת שיצאה מהקשר. אבל לא. זה מוהל יד החלטי ומובהק. אם שחקן בסרט גרמני תקופתי היה מצדיע ככה, הבמאי היה אומר לו להרגיע.
מרגיש שמחובתי לעדכן את מיליוני עוקביי בפלטפורמה שמחר בצהריים המופע הקומי המשונה שלי עולה בצוותא בפעם האחרונה
כולכם נשמעים כל-כך קולים לגבי זה
אז כמה זמן יקח עד שהסטארטר פאקס -שהם רעיון מאוד מקסים שנועד לאפשר לאנשים לעצב את הפיד שלהם בצורה שקולעת לטעמם ולהרים כותבים שהם מעריכים- יהפוך לכלי שמשתמשים בו נטו כדי ליצור רשימות שחורות לצרכי נידוי, ביוש והתעללות?
ההאזנה הזו מעוררת בי געגוע אכזרי מאוד לישראל של סוף שנות האלפיים. לתחושה שאולי המצב גרוע, אבל הוא לא בלתי הפיך. שהגורל של המקום הזה עדיין לא נחתם. שגאולה אישית היא משהו שמותר בכלל לשאוף לו. בחמש נלך לסרט, העולם יפה יא בני זונות.
חזרתי לשמוע באובססיביות את האלבום הראשון של בני בשן. ההאזנה לו בהווה היא בוקס בבטן גם כי היא מחזירה אותי חושית לימים שבהם גיליתי אותו: חייל מגושם שנאחז ברעיון של עתיד שמכיל חופש ויופי. התחושה הזו, של התעקשות ללקט אושר בתוך הסחלה, שהאלבום הזה לוכד בצורה כל-כך מופלאה. אבל גם>>
העשור הלא נכון להיגמל בו מהסנפת דבק
לאור הביקוש, פותח עוד מחזור של הסדנה לכתיבת עצומות חרם ספרותיות בבית אריאלה. ארבעה מפגשים מרוכזים וחווייתיים שבסופם גם אתם תוכלו להחרים את עצמכם! פרטים בתכנייה:
סה"כ מדינה סבבה, הצעת היעול היחידה שלי: אין מספיק טקסים
