כמה ספרים שאני חושב עליהם בשליפה, ולא כולם עוסקים בזה כנושא מרכזי אבל אני זוכר שנגעו לליבי גם בהיבטים האלה:
*הבית ההולנדי / אן פאצ'ט
*"ולדימיר" / ג'ולייה מיי ג'ונאס
*"האלטרואיסטים" / אנדרו רדיקר"
*"הבתולות החכמות והטיפשות" / דון האנה
ובאמת שיש עוד הרבה.
למה אני אוהב ספרים וסרטים על החמצות?
כי אני חושב, ובעיקר מרגיש, שרבים מאיתנו מסתובבים בעולם בתחושה בעצימות משתנה שלפיה נועדנו למשהו גדול, ואיכשהו הוא לא קורה, ובאיזשהו מובן לקחנו לנו את מה שלא הובטח לנו.
לכן אני גם אוהב ומאוד מפרגן לניו ייר רזולושנס.
כי אולי הפעם, אולי השנה.
חורג מההרגל שלי, הולך לחדר הכושר בשבת בבוקר, מגיע כמה דקות אחרי שהוא נפתח ומבסוט מעצמי על האקסטרה השקעה, ואז אני רואה שכל אותם פרצופים קבועים שאני פוגש בימי האימון השגרתיים שלי כבר פה, ופתאום כבר לא מרגיש *כזה* חרוץ.
כשאני הולך לישון טרוד במיוחד או מוצף באיזה קושי מנטלי, אני קם בבוקר הרבה יותר מפויס ורך, ואלוהים יודעת שאני יכול להיות מאוד קשה ביום-יום, בעיקר בגזרה המקצועית. אולי זו הדרך שלי לשדר לעולם את מה שאני זקוק לו באותו היום - מעט יותר עדינות, לפחות בחלקים המוקדמים יותר של היממה.
הגעתי למסקנה שהמקלחת בבית היא סטינג נאה יותר מהמלתחות בחדר הכושר המיושן שאותו אני מגדיר בצדק כ״קפולסקי״.
אמנם אני מתלונן על שהוא מעיר אותי מוקדם מדי בסופ״שים, אבל בסוף השיטוט איתו ברחובות הכמעט ריקים לחלוטין, עם כוס קפה ממקום שאנחנו הלקוחות הראשונים שלו הבוקר, הוא פס ייצור של רגעים נעימים במיוחד ושקט נדיר בראש ובלב.
לוקח את המלצתך
כי יש כמה דברים שהם עושים יותר טוב מקונדיטוריות הבוטיק, על אף שהמאפים מגיעים ממפעל מרכזי. זה ממש דיסראפשן לשוק. לא נעים נאמר בקטע טוב
לא נעים כמה שבסופו של דבר המאפים של ארקפה מוצלחים.
תמיד רציתי להיות אדם של ד״ר מרטינס. אני כנראה מייחס לאנשים שהנעליים האלו נראות עליהם טוב הרבה אפיל ותכונות שלאו דווקא יש להם, אבל זה לא משנה, כי זה מייצר אצלי משיכה. הגשם השוטף סיפק לי תירוץ נהדר לשלוף את הזוג שרכשתי בביקור האחרון בניו יורק. אני עדיין מרגיש בתחפושת, אבל אולי עוד אגדל לתוכה.
מהמם, אני בעד
שזה בעצם מאוד קווירי מצידכם.
תגידו אם תהיו זקוקים ליועץ ארגוני 🥸
אני חושב שזה תלוי בנסיבות ובאופי. אתם אוהבים לחגוג ולציין דברים? אז ברור שפעמיים
רק אציין שלא שכחתי. לשנינו תמיד יש איזה בלבול עם התאריך, ספציפית בין שני הימים האלה. גללתי אחורה לוודא בשם שנינו, כי סגרנו שאני אזמין לנו מקומות באיזושהי מסעדה :)
אני הייתי בטוח שזה בקלנדר, אבל טעיתי.
מזל טוב לכם!
23
סליחה שלקח לי זמן לענות להודעה, פשוט בדיוק גללתי את הוואטסאפ שבע שנים אחורה כדי להיזכר אם יום השנה עם בן הזוג הוא ב-23 או ב-24 בדצמבר.
אל תספר לאף אחד, אבל יש לי תחושה שאני אהיה מהאנשים האלו שלא באמת יוצאים לפנסיה 🤫
לא ידעתי שרבים כ"כ חולמים להיות סופרים 😍
ובהקשר הספציפי שלי, יש כמה וכמה מגבלות שמונעות ממני לממש את זה כעת, אבל נוור סיי נוור.
יש סיבה שלא אמרתי באיזו קטגוריה אני מסווג אותה :)
בבסיס, אני פנטזיונר.
יש לי רפרטואר רחב של פנטזיות; חלקן דרמטיות ובעלות נפח גדול, אחרות נקודתיות ומינוריות. הפנטזיות האלו דינאמיות ומשתנות עם השנים, וכל יום מככבת אצלי אחת אחרת.
היום אני רוצה להעביר את עצמי לשנה לאיזו בירה אירופית, או עיירת נופש, כדי לכתוב את הספר שתמיד רציתי.
ומבחינה פיזיולוגית יש לזה מן המשותף עם הסמקה. ממש סגירת מעגל
כמי שמגיע ממדעי הרוח אני רוצה להציע פשרה הוליסטית, כמעט הגליאנית: בגלל שאתה אדם מיושב ואינטרוספקטיבי שיודע את עצמו, אתה מסמיק ומצחקק בכל פעם שחתיך פונה אליך במשרד, וזה מסייע לך להכיר את עצמך אפילו טוב יותר!
אל תפסיק
זה באמת לא חומר קריאה מוערך מספיק
התמריץ האמיתי שלי לצאת לעבודה בבוקר לפני בן הזוג - לתת לו להתמודד עם רגשות האשם במקרה שמר כלבלב יהיה לא מרוצה מזה שהוא נשאר לבד ויביע את דעתו בקולות קורעי לב.
החוויה הכי סטרייטית שלי: בן הזוג ואני הלכנו עם אחותו ובעלה לקנות לה בגדים באלו יוגה. אז הוא והיא אוספים דברים ומודדים, ואילו בעלה ואני יושבים בפינת החנות, מקשקשים ומתעסקים בטלפון, והוא אף כבר הציע שנלך לחכות בחוץ או בבית קפה סמוך.
אני יודע שכולם חושבים את זה על עצמם, אבל לדעתי אני מטופל באמת מעניין עבור הפסיכולוגית שלי.
הרמייה העצמית הכי נעימה: להתכסות בשמיכה על הספה ולהגיד לעצמך שאתה לא עומד להירדם כאן, למרות שאתה יודע שאתה הכי כן.
הדיסוננס המשונה בחיי: אני מרגיש אדם מפונק שחי בסרט וסגפן שלא יודע להינות מהחיים בו זמנית.
